יאיר שולביץ על "סרפדים"

טקסט על תערוכתו של עידו מרקוס (27.02.2014)

עבודות המונוטייפ החדשות של עידו מרקוס מותירות תחושה חזקה של עקבות, של הד לדבר מה שהיה, שחמק והותיר רק את צילו. האסוציאציה הראשונית של צילום ישן או רישום קלאסי במסורת הרומנטית העולה כביכול מהעבודות עלולה להטעות. מבט נוסף מגלה את ההפרעה המובנית בהן, הן בנופים והן בפורטרטים. הנייר נראה מרוט ומתוך היופי צצה השריטה והחבלה.
המוטיבים הקלאסיים של נופים ודמויות עוברים טרנפורמציה: הדימויים העולים מהדמיון הם חסרי הגדרה ברורה, נזילים ומתפקדים יותר כתחושות והלכי נפש מאשר מקומות ואנשים מובחנים.

הלך רוח מהורהר ונוגה שורה על העבודות, כשהשימוש בשחור-לבן בלבד מעצים אותו.

הדמויות נראות כמגיחות מבעד לאפילה: מצד אחד נוכחותן חזקה, ומאידך הן נעלמות, מטושטשות, כמעט מחוקות.
הנופים לקוחים למחוזות רחוקים, עמומים, שכוחי אל וגם אם נוכחת בהם דמות, תחושת הניכור והמועקה נושבת מהם.
הקולאז'ים מכילים בתוכם מפגשים וחיבורים בלתי צפויים בין אמנים קלאסיים שונים.
רפי לביא ורבים אחרים השתמשו ברפרודוקציות כמצע שעליו הוסיפו רכיבים נוספים כחלק מחילון הקלאסיקה.
במקרה של מרקוס מדובר בקולאז' מסוג שונה: על ידי קיפולים, מריטות וחיתוכים וללא התערבות ציורית, הוא מנכיח בהם אסתטיקה חדשה. הוא יוצר חיבור מקורי בין אמנים שונים ומוביל את הצופה לאופני מבט נוספים ביצירות.

העבודות של עידו מרקוס משלבות רגישות ועידון, המוכרים מעבודותיו הקודמות, אבל חושפות הפעם ביתר שאת ביטויים של עוצמה אקספרסיבית, שורטת וקודרת לצד רעננות וסקרנות תוך התנסות במדיומים שונים.