דני ורטה על "שברים שלמים"

טקסט נילווה לתערוכתו (09.12.2010)

שלושה ימים בערה האש במפעל הרהיטים של קיבוץ צרעה סמוך לביתי. כוחות כיבוי, להבות ענק, עשן שחור. התושבים בסביבה נקראו לא לצאת מבתיהם ולאטום את החלונות. חשתי התרגשות גדולה. דמיינתי את הקורה בתוך המפעל, ומיד ידעתי שאני הולך לצלם את מה שנשאר, אם נשאר. לא כל יום נופלת הזדמנות כזאת ליד. כוח האש הוא אין סופי, עוצמות אדירות שאין לדעת מה יותירו אחריהן, התוצאה שאראה תהיה הפתעה גמורה.

לאחר כמה ימים עם אור ראשון נכנסתי לזירה ונדהמתי. שני צבעים מרכזיים, שחור ולבן, שלטו בכל. קירות שחורים ענקיים בוהקים כמו נעל צבאית מצוחצחת, ועליהם הצטבר בצורות שונות ומשונות אפר לבן כשלג זך וטהור שנשרף כליל עד ללובן מסמא. הכל מסביב היה שבור ומנותץ, אך יחד עם זאת לאן שלא הפנייתי את המצלמה קיבלתי פריים שלם ורב הבעה בעל אסתטיקה מיוחדת: עולם ומלואו שערך והציג בפני כוח האש בדרך שלא פגשתי קודם לכן. מכל עבר ניבטו אלי פרצופים אנושיים, חיות ונוף קדום, הרים ואגמים. שלושה ימים צילמתי כאחוז תזזית, מרוגש מההזדמנות הבלתי חוזרת שנפלה בחיקי. שייטתי בתוך העולם המופלא הזה, התערוכה כבר הייתה תלויה על קירות המפעל. כל תזוזת עדשה, ולו רק בסנטימטרים ספורים, גילתה בפני פריימים שהם משאת נפשו של כל צלם.

אור הזריחה הוסיף מימד דרמטי, והשחור והלבן יצרו עומק שדה מדומה, שכבות שכבות, כאילו צויירו ביד אמן.