יאיר שולביץ על "עבודות נבחרות"

טקסט על תערוכתו של מיכאל דרוקס (15.05.2007)

מיכאל דרוקס זכה להערכה רבה כבר בראשית דרכו האמנותית בשנות ה-60, הרבה הודות למימד החדשני, הנועז, ואולי עתידני בייצוג ובדימויים שבעבודותיו - ציור, מיצבים, וידיאו וסרטים.

למרות שעיקר פעילותו בחו"ל, מאז קבע את ביתו בלונדון בשנות ה-70, נחשב דרוקס לאמן ישראלי מרכזי, שהציג בקביעות בארץ ונטל חלק בתערוכות רבות ומקיפות, שניסו להגדיר את האמנות הישראלית וכיווני התפתחותה. בתערוכה זו מוצגות עבודות נבחרות מארבעים שנות יצירה, החל מאמצע שנות ה-60, תוך הצגת הזיקה בין עבודותיו המושגיות משנות ה-70 לבין יצירתו המאוחרת.

בתודעה האמנותית נחרט דרוקס כאחד האמנים החשובים של שנות ה-70 - השנים בהן הזרם המושגי היה דומיננטי באמנות הישראלית. אך גם בעשייה הקונצפטואלית, דרוקס אינו נוטש לגמרי את הציור, עדיין ער ורגיש לערכים ציוריים של קו וצבע, וזאת בניגוד לאמנים מושגיים אחרים שפעלו באותה תקופה. מצד שני, אותה חשיבה קונצפטואלית ממשיכה ללוות את דרוקס גם בעבודות המאוחרות, ומשמשת עבורו ככוח מניע ליצירה.

מיכאל דרוקס הוא אמן אינדיבידואליסט מובהק, לעיתים "אאוטסיידר", ולמרות רוח החופש של הדאדא שהוטמעה בו, לא ניתן לשייך אותו לזרם מסוים.

עבודותיו אינן מתמסרות בקלות לצופה, אלא דורשות ממנו מאמץ: הן אניגמטיות, אינן מפוענחות בקלות, לעיתים טעונות ברמזים אירוטיים וניתנות לפירושים שונים. במובן זה, ניתן לדבר על תפישה פסיכולוגיסטית הקיימת בהן.

דרוקס נותן ביטוי למימד החתרני והמתסיס לצד הומור דק. מסרים פוליטיים וחברתיים חלחלו לציוריו, אך באופן מעודן ומתוחכם החף מפלקטיות. דוגמא בולטת היא שיתוף הפעולה עם חנוך לוין בסוף שנות ה-60, שהוליד את "אדון זאב" - סדרת הדפסים המלווים בשיריו של לוין.

לא מפליא שהליריות של "אופקים חדשים" מעולם לא דיברה אל דרוקס, ששמר תמיד על מרחק מסנטימנטליות יתר. מיכאל דרוקס אינו אמן "פועל", העובד בסטודיו מדי יום: הוא אינו יוצר סדרות של עבודות, אלא עסוק בחיפוש אחר גירויים ודרכי ביטוי חדשים ומקוריים.