יאיר שולביץ על "זמן זיכרון"
טקסט על תערוכתו של ספי סנדיק (27.11.2014)
יצירתו של סנדיק מעוררת קושי בהגדרתה: השיוך הכמעט אוטומטי שאנו רגילים לעשות בשעה שאנו צופים ביצירות אמנות אינו צולח במקרה זה. ברור שלא מדובר בציור פיגורטיבי ומתאר, או בציור המבוסס על דימוי מנחה. מצד שני, אספקטים ציוריים ודימויים מובנים יותר מקשים על ראייתו כציור מופשט לחלוטין. למרות שאלה ציורי שמן על אלומיניום הם יכולים לעורר הקשרים גם לצילום ולקולאז'.
הציור של סנדיק מונע על ידי מהלכים אינטואיטיביים ולא מתוכננים הניכרים בפעולת גוף אינטנסיבית.
הדואליות שבליבת העבודות מניעה את המתח והדרמה המתקיימים בהן: זהו מתח וניגוד הנוצרים בין אינטנסיביות וסערה לבין מבנה ציורי הממתן וממשטר אותם.
הציור מתאפיין במאבק בין אנרגטיות סוחפת לבין איפוק, בקרה ושליטה, בין ציור עשיר ועמוס למדי לבין חלקים ריקים ומינימליסטיים, בין נוכחות ונראות דומיננטית לבין עמדה מרוחקת של משקיף, בין יופי אסתטי לבין פצע וגלד המייצגים מנעד רחב של הלכי נפש, המכילים בתוכם אושר ושמחה אך גם עצב וכאב, בין אקראיות להכוונה ובין עמדה רציונלית ושכלתנית לבין רגשנות המונעת מדחפים ותשוקות.
פלטת צבעים כהה מאד, כמעט אפילה, מעומתת עם אור הבוקע מתוכם ואשר מייצג ראייה מפוכחת של מציאות קיומית קשה לצד אמונה, מאבק ותקווה.
הציור של סנדיק בנוי רבדים ושכבות והוא מעורר אסוציאציות למבנים ארכיאולוגיים קדומים. תחושה חזקה של הוד וקדושה ואף מיסטיות נשקפים מציוריו. קשה להימנע מהאווירה האפוקליפטית העוטפת את הציורים: ההרס והחורבן מתדפקים בפתח, הדברים תלויים על בלימה ועלולים להשתנות כהרף עין.
גם מבט מעמיק בציוריו אינו פותר את החידתיות הקיימת בהם. סנדיק פועל במרחב שאינו נהיר ומפוענח לגמרי גם עבורו. מרחב זה מאפשר לצופה לשאול שאלות, אבל ללא יכולת לקבל עליהן תשובות.
