יאיר שולביץ על "מפה אילמת"

טקסט על תערוכתו של דיויד אייזקס (24.01.2013)

בתערוכה מוצגות עבודות נבחרות מהשנים האחרונות.

ליבת הציור של דיויד אייזקס היא המפגש בין צבעוניות פסטלית ומעודנת לבין הנחת צבע שכבתית, המלווה בחריטות רבות על מצע גס עדינות, רכות, שבריריות ותום מצד אחד, אך עוצמה, תשוקה, חרדה, כעס וקשיחות מצד שני.

ציוריו נעים על התפר שבין הפשטה ובין דימויים מרומזים. במפה שמתווה אייזקס, אין ציוני דרך אך יש בה קווי מתאר: במובן זה היא מפה אילמת, אבל כזו ששתיקתה מהדהדת.

העבודות בנויות ממערך אינטנסיבי של רישום קווים וחריטות הנראים תמיד כבאים לסמן ולמפות דבר מה. חריטות אלו נראות כשריטות ופצעים, העומדים לכאורה בסתירה לאווירה האופטימית, ואפילו נאבית, העולה מציוריו. באמצעות הדיסוננס הזה אומר לנו אייזקס: הפגום והשבור הם חלק בלתי נפרד מהשלם, בלעדיהם אין הרמניה ואין איזון.

בציורים מתקיים מאבק סמוי בין הסתרה והסוואה ובין גילוי וחשיפה, זאת באמצעות דימויים מעורפלים המבליחים אל תוך המצע המופשט ובציור מרובד בשכבה על גבי שכבה.

"אני לא רוצה להשאיר דימוי מוכר על פני המצע, אני רוצה שיראו אותו אבל לא יבינו אותו עד הסוף, כך שישאר במחשבה משהו פתוח, לא תפור, זו הדרך שלי להישאר בחיים, לדבוק בגבולות החופש" (אייזקס בשיחה עם אוצר האמנות חגי שגב).

גם כאשר ציוריו כהים וכמעט חשוכים, וללא קשר לעיתוי שבו צוירו, עם עדיין נושאים עימם אטמוספירה של בוקר, של תחילת יום. האור והחושך מתערבלים, כשבתוך הקדרות, הסבל והכאב שורה התקווה: אלה וגם אלה חיים הם.

העבודות מתאפיינות בדואליות בין מרכיביה השונים: המימד החומרים אל מול הרוחני, האינטאטיבי והספונטני מול המתוכנן והמאורגן, הבהיר מול הכהה, הרכות מול העוצמה והשלווה מול הסערה. בכל אלו טמון קונפלקט ומאבק, אבל אייזקס מצליח ליצור מכל אלו מרחב ציור הרמוני ויחד עם זה פתוח, המשאיר לצופה מקום ואפשרויות מגוונות לקריאה ופענוח.