יאיר שולביץ על "צל חלקי"

טקסט על תערוכתה של שמרית בר (01.09.2011)

בתערוכה זו מוצגים רישומים בעט של נופים ודמויות על ניירות בפורמט קטן. הבחירה בכלי עבודה צנועים ומינימליסטיים אלה אינה מקרית: לשמרית בר אין עניין באמצעים החיצוניים (שימו לב לניירות המקומטים), אלא במבטו של הצופה הממוקד פנימה.

למרות שהרישומים פיגורטיביים, הם אינם עוסקים בסיפור או בתיאור המציאות: אלה ייצוגים המבטאים הלכי רוח שאינם תלויים בזמן ובמקום. הרישום משמש עבורה אמצעי הבעה ישיר ואינטימי של רגשותיה.

דבריו של הנרי מאטיס לגבי ייחודו של הרישום מתאימים מאד גם לרישומיה: "יד מראה את הדרך בפחות יעילות מאשר חץ: ככל שהאמצעי מושלם פחות, חייבת הרגישות להפגין עוצמה ביתר שאת".

אלה רישומים המאופיינים בקו דק, עדין ומינימליסטי, כמעט נזירי, הנושא עימו רגישות יוצאת דופן. בתוך הרישום נוצרים גוונים ותת-גוונים, כשהנייר החשוף בחלקים רבים מעצים את המתח שנוצר בין השחור ללבן.

רישומי הנוף שלה נעדרים דימויים או ייצוגים אורבאניים, והם טעונים מסתורין ואניגמאטיות. עולים מהם אסוציאציות של בדידות ושקט מקפיא על סף הדממה. 

ברישומי הדמויות ניתן להרגיש בהזדהות ובאמפתיה שהיא חשה כלפי המודלים שלה. רובם אנשים זקנים ו/או חולים, מצוקתם עטופה ברוך ובחמלה. בר מנסה ללכוד את המהות הפנימית שלהם ולתפוש את מה שכינה הצלם קרטייה ברסון "הרגע המכריע". 

הלך רוח מהורהר ופיוטי שורה על רישומיה. יצירתה של בר קאמרית ונוגעת בנימי נפש עדינים במיוחד, כשהיא מהלכת על קצה העצב החשוף.