יאיר שולביץ על "לפני הנפילה"

טקסט על תערוכתה של שולי בר-נבון (19.02.2009)

שולי בר-נבון למדה במכון אבני ובבצלאל, וזכתה במלגות הצטיינות ופרס האמן הצעיר מטעם משרד החינוך והתרבות לשנת 1991, במסגרתו השתתפה בתערוכה הקבוצתית במוזיאון תל אביב.

כבר בתחילת דרכה בלטה בסגנונה הייחודי, שבו למרכיב החומרי שמור מקום מרכזי, לצד אופן הבעה טעון ואקספרסיבי. בתערוכה "לפני הנפילה" מוצגות עבודות חדשות בפורמטים קטנים בטכניקה של זפת על נייר ומלט וחריטות על מזוניט.

אלה ציורים ישירים ומלאי תנופה, שעוצמתם הפנימית טורדת ואינה נותנת מנוח. דווקא הפורמט הקטן, בגודל גלויה, מעצים את תמצית החוויה: כהות, דמויות השרויות באפילה הנראות לעיתים כצללים של דמויות מרחפות.

הכרה של ציוריה מלמדת, כי אין כאן כוונת מכוון ולא מודעות פיסכולוגיסטית מקדימה. הדימויים (דמויות - לפעמים אמורפיות או עוברים, נשים קטנות או ילדות קופצות בחבל, לוליינים בקרקס, ציפורים, מחוות לזיכון ילדות ולמשפחה) אינטואיטיביים במהותם, שאובים מהתת-מודע, ללא הצבת דימוי מנחה בתחילת עבודתה.הדמויות על סף נפילה, נמצאות במאבק מתמיד שלא לקרוס. הן עומדות ליפול מכובד המשא, אבל מצליחות לגייס כוחות ברגע האחרון, נאחזות ומונעות את נפילתן אל התהום: ההתרסות נבלמת וקול החבטה אינו נשמע.

אד חריף של ניכור, שיח אילמים וקצרים בתקשורת נמצאים באוויר. אל מול המועקה והזרות ציור של זוג חבוק מותיר פתח של תקווה. מצד אחד בר-נבון מתבוננת על מושאי עבודותיה באמפתיה ובחמלה, אך מצד שני - באירוניה ובהומור מקאברי. אל מול הבדידות והרפיון, החרדה והמועקה, הכעס וההתרסה בולטים כוחות החיים וביטויים של רוך והשלמה.

בדומה לאוזיאש הופשטטר, שאל יצירותו היא חשה זיקה עמוקה, גם דמויותיה נעות בין טראגיות לגרוטסקיות. אנשים נדמים לעיתים לבעלי חיים, ואלה נדמים ליצורי אנוש. לרגע נדמה שאנו צופים במעין מצעד של מצבים מ"תיאטרון החיים" שבו הצחוק והבכי נמהלים יחדיו לכדי "שמחת עצב החיים".

השימוש בזפת ובמלט אינו מקרי: חומרי ציור מחוספסים הולמים את רוח הציורים, הניזונים מחומרי החיים, הנוגעים בנימים הדקים של הכאב האנושי - ללא מסננים, בלתי אמצעיים, חפים, מהתייפיפות ונעדרים מניסיון כלשהו להרשים את הצופה ובשל כך מרגשים ונוגים ללב.