יאיר שולביץ על "ציורים"

טקסט על תערוכתו של אורי שטטנר (11.11.2006)

1983, גלריה אהובה פנקס ברחוב פרוג.
על הרצפה, בין ערימות ציורים, אני נעצר על יד אקוורל שמקפיא אותי. אני שואל "מי הצייר", ישראל פנקס עונה: "אורי שטטנר". הזיכרון של אותה התפעמות ראשונית אינו פג, וכל מפגש נוסף עם תמונותיו ממשיך לעורר בי התרגשות עמוקה.

זה אירוע מרגש עבורי לפתוח את הגלריה בתערוכה של שטטנר, גם אם הדבר נראה לי כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. אני רואה זאת כזכות גדולה אבל גם כחובה.
זכות - כי שטטנר הוא אחד הציירים הטובים והמרגשים ביותר שאני מכיר.
חובה - כי הצגתו היא מאבק קטן כנגד ההתעלמות המקוממת מיצירתו מצד הממסד האמנותי .

שטטנר, צייר אוטודידקט, מנהל דיאלוג מתמשך עם גדולי האמנים, כשתרבות הציור הצרפתי היא נר לרגליו.
אט אט, עם השנים, פיתח פואטיקת ציור ייחודית, "שטטנרית", זרם בפני עצמו. ציוריו מאופקים ואינטימיים, אינם מנסים להרשים. נגיעותיו מהוססות וזהירות, מתרחקות מכל דרמה ואפקטים מיותרים.

תמציתי, כמעט נזירי, בבחינת "פחות הוא יותר". זהו ציור מרמז, שמזמין ומחייב התבוננות מעמיקה. אנין ועשיר בניואנסים דקים להפליא. בתוך הערפל הסמיך העוטף את ציוריו נגלית הרמוניה צבעונית ייחודית.
ציוריו הם שירה מלאת פיוט ועידון, רוחניים במשמעות העמוקה של המילה.
למתבונן, כלל אינו ברור אם זו מציאות, דמיון או חלום. אך תמיד מתלווה ההרגשה של מעבר לנראה, המפנה אל המימד המטאפיזי העמוק.
אורי שטטנר, אינדבידואליסט, נאמן לעצמו ולאמנותו, שמעולם לא נהה אחר אופנות המתחלפות תדיר, ראוי להתייחסות רצינית ומעמיקה מצד הממסד האמנותי: איכותה הנדירה של יצירתו ניצבת ביחס הפוך לתהודה המעטה לה זכה.

זאת קריאה לשני המוזיאונים הגדולים, מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, לתת במה לאמן מעולה בטרם ישכח.