הופשטטר "צייר של ציירים"

בעשור האחרון, עברו תחת עיניי עשרות עבודות של אוזיאש הופשטטר ואם אתאמץ, אגיע אף למאות. מוטב לצופה ביצירותיו לזנוח את הז'רגון הפסיכולוגיסטי המסועף ולהעניק דרור למחשבות ורגשות; להתכופף מעט ולהביט דרך אשנב צר בתיאטרון לילי, בו מרקדות ומקפצות, דמויות גרוטסקיות, רדופות גורל ושבריריות, אשר אבדה דרכן בנפתולי המימד הפנטסטי: ראש בתוך ראש בתוך חצי בטן אליפטית עם רגל עדינה מבצבצת. דיוקן, ספק חיה ספק אדם. אנדרוגינוס כפוף בתוך גוף מלבני. שלוש דמויות תועות, מכונסות בשתיקתן. וכשאני רושם שתיקתן, איני מתכוון לעולם האקוסטי, אלא לעולם הפנימי, הרוחש תחת קליפה, גדוש במתח של נשיאת סוד בסתר. הופשטטר לא מסתפק בפעולת רישום; שריטות, קרעים, חריטות ושפשופים, בשילוב הדיו השחור, יוצרים אווירה דחוסה וקודרת של כתב חרטומים. פעמים רבות מופיעות דמויות ללא גפיים או רק חצאי גפיים, זאת ניתן להסביר כי ציוריו אינם מייצגים אנטומיה ריאליסטית, אלא פילוסופית ואליגורית על מצבו של האדם בעת החדשה.

בתחילת דרכו הופשטטר צייר בסגנון אקדמי ולאחר מכן פנה לרישום ריאליסטי, מתוך התבוננות, בעיקר דיוקנאות מפוסלים בגבס אך גם סצנות רחוב של וינה ובריסל. בתקופת המלחמה, צייר דיוקנאות ושגרת יום במחנות הריכוז והמעצר בהם נכלא ולהם ערך היסטורי-תיעודי חשוב: גירס (Le camp de Gurs), וסן סיפריאן (Saint Cyprien) בו נכלאו אמנים וציירים, בעיקר מארצות השפלה וגרמניה, אשר הנודע בהם היה הצייר פליקס נוסבאום (Felix Nussbaum) שנספה באושוויץ-בירקנאו. לאחר המלחמה שב לשוויץ ואחר כך החל ללמד אמנות בוורשה. בשנים אלו תהום נפערה בנפשו. סנוניות ראשונות לפואטיקה הייחודית שלו ניתן למצוא כבר ב1946, כאשר אל תוך הסגנון הריאליסטי החלו להופיעה "אותיות" הופשטטריות אשר יזוהו עמו בשנים לאחר מכן: פנים מטוטשות, כפות ידיים גדולות, פרוורסיה מרומזת וא-סימטריה צורנית.

נהוג לשייך את הופשטטר לזרם "ציירי שואה". כלומר, ציירים אשר גוף עבודתם עוסק בטראומה, במראות ותחושות אפלת התקופה ההיא, אשר נצרבה בעורם וזורמת בנימי דמם ומתבטאת בחיטוט מתמיד בנפש הפצועה; פחד לופת גרון, בריחה ממסתור אחד לאחר וצמצום עצמי לכדי אורגניזם שורד. זו טעות פשטנית ונפוצה לשייך את הופשטטר לקבוצה זו והיא מעידה על חוסר הבנה בסיסי בהלכי רוח ומאווים סוערים של אמן וכן השטחת עולמו המרתק והמרובד. ראוי לומר - אלמנטים ביוגרפיים הם אכן שברי זכוכית המרכיבים את יצירתו העדינה והייחודית, אך עולמו שיח סבוך של אותות וסמלים, של תשוקות חנוקות, של אבסורד קיומי. אך לצד אלו מופיעים גם אירוטיקה, הומור ואמפתיה. ואם לצטט במילותיו שלו "אני אופטימיסט טראגי".

בתום 30 שנה מאז הסתלק מן העולם, נדמה כי יצירתו טרם הבשילה לכדי חשיפה רחבה והכרה בחשיבותה, להוציא את גלריה יאיר שמציגה באופן תדיר את יצירותיו ("העצב החשוף", 2011, "עיניים אל תרדפו אותי" 2017), ומוזיאון הרצליה לאמנות אשר מחזיק בעיזבון ולעיתים עורך תערוכה ("דו פרצופין וטרנס-ארוטיקה", 2017, "ראשים וציור בתוכם" 2024) ישראל הנוכחית, המדממת והשסועה, אשר כפית הריאליזם, על שלל גווניו, ממתיקה בהפטמה את פיותיהם של צרכני האמנות, אינה מוכנה להכיל ולעכל עבודות מסוג זה גם כאשר היא "נשענת" על כתפו של אמן בעל שיעור קומה כיאיר גרבוז (שני האמנים, רחוקים אלף שנות אור אחד מהאחר) ואינדיקציה נוספת היא המכירות הפומביות שבהן יצירותיו נסחרות במחיר של קילו עגבניות.

כנראה לנצח הופשטטר ישאר "צייר של ציירים", סודם של אספנים יודעי דבר וערך היסטורי בקטלוג האמנות של "יד ושם".

השם לקח והשם נשכח.