יאיר שולביץ על התערוכה "יוסף הירש ואוזיאש הופשטטר"

יוסף הירש ואוזיאש הופשטטר היו שני רשמים גדולים שפעלו בצילה של הסצינה המרכזית באמנות הישראלית. הדומיננטיות של הציור המופשט והאמנות המושגית בשנות ה-60 וה-70, בהשפעת סגנונות האמנות שרווחו אז במערב וכתגובה להם, דחקו לשוליים אמנים מסוגם: הם לא השתייכו לאף זרם או קבוצה באמנות הישראלית, וכל אחד מהם היה אסכולה של איש אחד.

בין הירש והופשטטר היתה הערכה הדדית רבה. למרות שלכאורה הקשר בין עבודותיהם אינו ניכר בגלל השוני בשפה האמנותית ובדרכי ביטויה, קיימת זיקה בין יצירת המושתתת על קרבה מנטלית - נפשית שביסודה חתירה בלתי פוסקת אל עומקם ורוחם של הדברים. זאת מחויבות חסרת פשרות למימוש מהות פנימית אשר מנפה כל אספקט חיצוני.

הציור שלהם מובחן ואינדיבידואלי, אך כוחו בכך שהוא מצליח לחרוג מעבר לאישי. כשהירש צייר אישה שישבה מולו, הוא תפש את מאפייניה הייחודיים והאישיים בחדות ובעוצמה המהדהדת אצל הצופה דמות מוכרת שאיתה הוא יכול להזדהות. כך גם אצל הופשטטר בציוריו מן הדמיון. זהו מפגש בלתי אמצעי עם הכאב האנושי הכולל בתוכו סבל, מועקה, חרדה, אימה, מלנכוליה, דכדוך ולאות הנוכחים כחוט השני ביצירותיהם ובכך מהווים מקור להזדהות וחיבור עם קשת של מצבים ורגשות המוכרים לכולנו.

בעבודות של שניהם האפל, המעוות, הגרוטסקי והארכיטיפי מקבלים ביטוי מרכזי. אלה מעצימים את הביטוי האקספרסיבי, טורדי מנוחה ובכך כמעט כופים על הצופה להביט גם אל החלקים המודחקים והאפלים, "הצל" של יונג.

לעיתים נראה שאנו צופים בתיאטרון לילי ובמחול מקאברי כשהטראגי, הקומי והאבסורד כרוכים יחדיו. עבודותיהם, שעיקרן הוא הקיום האנושי על כל נגזרותיו, רלוונטיות מעבר לזמן ולמקום. זאת בו בעת שירה פיוטית ואקספרסיבית של רוח האדם.

יאיר שולביץ