יאיר שולביץ על "אחרי שכולם הולכים"

טקסט על תערוכתה של איריס נדל (23.11.17)

"אני נשארת בשקט ומחנק הגרון משתחרר".

משפט זה מתוך שירה של דליה רביקוביץ "אתה בוודאי זוכר", העוסק בתהליך היצירה, נכון לציוריה של איריס נדל: ההתכנסות הפנימית, שיש בה מן השקט שכה בולט בציוריה, ומצד שני - מחנק הגרון המשתחרר לנוכח האווירה הטעונה והאקספרסיבית המלווה את עבודותיה.

לב היצירה של איריס נדל הוא המתח הנוצר בין הפורמט הקטן והמרובע, שלכאורה ממסגר וממתן את עוצמת הרגש, לבין סערת הנפש הנפרשת בציוריה.

הדימויים בעבודותיה שאובים מהדמיון ואינם תוצר של התבוננות חיצונית. הם מכוונים לעולם פנימי וטעון, אסוציאטיבי, עמוס ברגשות אמביוולנטיים ובעיקר אניגמטי, השזור בחרדות, מועקות וספקות. לעיתים נראה שאנו צופים בתכני חלום לא פתורים, שעברו טרנספורמציה מהלא מודע אל הבד והנייר.

נדל מציירת בעיקר דמויות שקווי המתאר שלהן מטושטשים ומעומעמים: שורה עליהן מועקה ותוגה והן מכונסות בד' אמות. קשה לשייך אותן לזמן ולמקום מוגדרים ועולה מהן אסוציאציה של רוחות רפאים. אווירה מלנכולית נשקפת גם מציור בודד של נוף אפוקליפטי מעבר להרי החושך.

פלטת הצבעים הכהה והלא נקייה הנושקת ברובה לאפור, הציור הדחוס והאינטנסיבי ואטמוספירת הציורים הקודרת מייצרים דיסוננס אל מול הציור הצנוע והמעודן.

על אף ממדיו הקטנים ואווירתו הקאמרית, הציור של נדל אינו מקל על הצופה. קיימת בו נימה טורדת שאינה נותנת מנוח: זהו ציור אותנטי החף מניסיון להרשים את הצופה.

מוסיקה חרישית פורצת מתוך התהומות והאופל נראה פואטי.

"כל הדברים שטחים את עינינו נסוגים אל הצללים, וגם הפנים, משהו זע במעמקים", מתוך שירה של דליה רביקוביץ "זיכרון תמים".