יאיר שולביץ על "נשמה שלי"

עבודותיה של רותי בן יעקב הן כיומן אישי המהדהד רגעי חיים חולפים ומותיר מהם עקבות.
על דפי נייר קטנים בן יעקב בוראת עולם מהדמיון שבו המציאות נדמית לחלום והחלום למציאות, כשחוט דק שזור ביניהם.

זהו עולם אינטימי, רך ואפילו תמים. הוא מתרחש לרוב בחדר סגור שלעיתים נדמה למחילה או קונכייה. ההתכנסות היא תמיד פנימה, לעבר מרחב בטוח המגן מפני העולם החיצון. פניהן של הדמויות, המכוסות במעין מעטפת מגן, ביחד עם הערפול והטשטוש הציורי מעצימים את החיץ הקיים בין הדמות לבין העולם שבחוץ.

ברבות מהעבודות מופיעות שתי דמויות או יותר המשדרות כמיהה וערגה למגע ולאינטראקציה בין אישית. אולי יפתח חלון של תקוה ויסדק במשהו קיר הניכור והריחוק.

ההתרחשות הציורית נראית לעיתים כספירלה: הדימויים מתערבלים ומשתרגים אחד כמשנהו כמעין ענפים השזורים זה בזה.

בעבודותיה החדשות של בן יעקב מופיעים כישויות נוכחות, מעבר לכתם, גם הקו והרישום ובכך נוסף מתח ועניין רב יותר לציורים.

לאורך השנים בנתה בן יעקב פואטיקה של ציור אותנטי ומובחן המזוהה איתה, ואשר מתאפיין בצניעות, מופנמות, עידון ובשימוש במוטיבים סימבוליים.

אם עינינו כבר קהו מלהביט בניואנסים דקים והולכות שבי אחר מגדלים נוצצים, הרי הציור של בן יעקב הוא הצעה אלטרנטיבית, כמעט חתרנית, להסתפק בהתבוננות אל פנים החדר הקטן.

"אני שום דבר לא עשיתי. חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא. ישנתי כל כמה שאפשר. היה זה חלון גדול די הצורך. כל מה שיש בו צורך ראיתי בחלון"
דליה רביקוביץ, מתוך השיר "החלון".